החלטה בתיק עב"ל 19530-10-12

1.   לפני בקשת המבקשת להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (הנשיא מיכאל שפיצר ונציגי הציבור גב' חגית פורת ומר רפי גמליאל בתיק ב"ל 11170-11-10).

      פסק הדין ניתן ביום 10.7.11 במעמד הצדדים.

      הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור שבנדון הוגשה ביום 15.10.12.

הרקע לבקשה

2.   בבית הדין האזורי בתל-אביב התבררה תביעתה של המבקשת נגד המשיב, (להלן- המוסד) לתשלום קצבת שאירים בהתאם לסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן- החוק), וזאת לאחר שהתביעה נדחתה בהחלטת המוסד מיום 15.7.09 מהטעם שהמבקשת היתה נפרדת מהמנוח כחמש שנים ובכללן במשך 12 החודשים שלפני פטירתו, וכן מאחר שבתקופה זו המנוח לא שילם מזונות ולא היה חייב במזונות על פי פסק הדין.

3.   בדיון ההוכחות שהתקיים בבית הדין ביום 10.7.11, נכחו המבקשת, בא כוחה הקודם עו"ד שרעבי וכן בא כוח המוסד. לאחר הצגת מסמכים שונים ושמיעת העדויות, הודיע בא כוחה של המבקשת, כי בשלב זה הוא מבקש לדחות את התביעה, וזאת ללא צו להוצאות.

ב"כ המשיב הודיעה בתגובה כי היא מקבלת את המלצת בית הדין שלא לעמוד על הוצאות המשיב (הנתבע באותו הליך).

בהתאם לאמור, בית הדין האזורי נתן פסק הדין המורה על דחית תביעתה של המבקשת, וזאת ללא צו להוצאות.

טענות הצדדים

4.   בבקשה נטען כי בא כוחה הקודם של המבקשת בחר שלא על דעתה לבקש את דחיית התובענה. עוד נטען כי לאחר קבלת פסק הדין פנתה המבקשת ישירות לבא כוחה הנוכחי על מנת לערער וכי הודעת הערעור נשלחה לבית הדין באמצעות הדואר תוך 7 ימים לאחר מכן. אולם, לאחר שהוברר משיחה עם מרכז המידע כי הודעת הערעור לא נקלטה במערכת נט משפט, פנה בא הכוח הנוכחי של המבקשת ישירות למזכירות בית הדין, ונמסר לו כי יש לפנות למוסד על מנת לקבל את הסכמתם להגשת ערעור האיחור. בא כוח המבקשת אכן עשה זאת, אך פניותיו הרבות למוסד לא קיבלו כל מענה. המבקשת טוענת כי פעלה בתום לב ופנתה לעורך דינה הנוכחי בזמן, אולם בשל גרירת הרגליים של המוסד לביטוח לאומי חלף הזמן. עוד נטען כי לא היתה ולא תהיה בכוונת בא כוחה הנוכחי לפגוע בזכויות המבקשת לאחר מועד הגשת הערעור או לזלזל בסדרי הדין.

      בקשר לכך צוין כי הפסיקה קבעה שאין להעמיד את מחדליו של עורך הדין לחובת לקוחו, אשר לו זכות להתגונן בפני בית הדין. וכן נטען כי הפסיקה קבעה כי הזכות להגשת ערעור הינה נגזרת מזכות הגישה לערכאות, ומשכך בית המשפט יטה להיענות לבקשה אפילו מקום בו היתה רשלנות של המבקש.    

      לגופו של עניין נטען כי התביעה מבוססת וראויה להתברר בבית הדין, שכן המבקשת עונה להגדרת "אלמנה" וכי לא הוכח שהייתה גרושה או פרודה. עוד נטען כי הטענה שהמבקשת חיה בנפרד מבעלה המנוח מעולם לא הוכחה, וכי כל עוד שאין ברשות המבקשת גט, שאושר על ידי בית הדין הרבני, המבקשת הינה אלמנה של המנוח ותעודת הנישואין הינה הוכחה סטאטורית. 

5.   המוסד מתנגד לבקשה וטוען כי טענות המבקשת אינן עולות לכדי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור.

      לטענתו, פסק הדין ניתן ביום 10.7.12 במעמד הצדדים לאחר שבא כוחה של המבקשת ביקש את מחיקת התביעה ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 15.10.12, למעלה משלושה חודשים לאחר מכן. עוד נטען כי טענת המבקשת בדבר משלוח הודעת הערעור באמצעות דואר נטענה ללא פירוט המועדים הרלוונטיים הנקובים בבקשה. כן נטען כי המבקשת לא הצביעה על נסיבה שמחוץ לשליטתה, אשר מנעה ממנה להגיש את הערעור במועד. לטענת המוסד, גם אם יתברר שיש ממש בטענות המבקשת, הרי שהיא השתהתה מספר חודשים ממועד שליחת הערעור ועד למועד הגשת הבקשה להארכת המועד. למעלה מן הצורך צוין שכבר נפסק שתקלות במערכת היחסים בין עו"ד ללקוחו אינן מהוות טעם מיוחד להארכת מועד. כן נטען כי המבקשת לא פנתה למזכירות לברר מדוע עותק מהודעת הערעור עם חותמת "נתקבל" לא התקבל לידיה, ולא ביררה העניין במשך חודשים ארוכים. עוד נטען כי הטענות בדבר פניות למוסד נטענו ללא כל פירוט, ואין בהם כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד. לעניין זה נקבע כי אין בנקיטת הליכים מוטעים ופניה לגורמים שונים, כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד ובפרט כשמדובר במבקש שהינו מיוצג. לפיכך, לטענת המוסד, די בנסיבות אלה בכדי לדחות את הבקשה.

      גם לגופו של עניין, טוען המוסד כי סיכויי הערעור נמוכים. לטענתו, המבקשת אישרה שקיבלה במשך שנים ועד לחודש פטירת בעלה המנוח גמלת הבטחת הכנסה כפרודה. במהלך הדיון ביום 15.10.12 עומתה המבקשת עם הצהרותיה ועם הטפסים השונים, אותם מילאה במסגרת התביעה לגמלה, מהם עולה בבירור כי היתה פרודה מהמנוח במשך שנים רבות ונוכח זאת, משהופרכה גרסתה בדבר חיים משותפים עם המנוח עובר לפטירתו, הודיע בא כוחה, שאין הוא עומד עוד על התביעה ובהתאם ניתן פסק הדין, כאשר לפנים משורת הדין נעתר המוסד להמלצת בית הדין שלא לעמוד על הוצאות.

      דיון והכרעה

6.      המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי נקבע בתקנה 73 ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות בית הדין"):

            "המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים           מיום השימוע או מהיום שבו הומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר          הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת          ערעור."

7.   בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת ערעור " מטעמים מיוחדים שיירשמו". כבר נפסק כי " אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא (עא"ח (ארצי) 56/05 מאיר איתן - הילטון תל אביב בע"מ (2005). לעניין זה נקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, כמו גם בפסיקת בית דין זה, עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" שהינם: